תומר: מה אם יש רק אחת?
שירה: מה אחת?
תומר: כליה אחת.
שירה: למה שתהיה רק כליה אחת?
תומר: לא יודע, אולי זה כל מה שהגיע.
שירה: אז מי יקבל אותה?
תומר: נצטרך לבחור.
שירה: אנחנו?
תומר: כן, זה נראה לי הכי הגיוני.
שירה: למה?
תומר: מה, ניתן לרופאים האלה שלא יודעים כלום, להחליט?
(פאוזה קצרה)
שירה: אז על פי מה נחליט? אין קריטריונים לדבר כזה.
תומר: כאילו, אפשר להגיד...
שירה: להגיד מה?
תומר: שאני יתום, אז מגיע לי יותר.
שירה: אתה רציני?-
תומר: אני רק אומר-
שירה: אבא שלי גם מת.
תומר: רק אבא.
שירה: ואמא שלי אלכוהוליסטית!
תומר: לפחות היא בחיים.
שירה: טוב, אני לא נכנסת איתך למשחק המטומטם הזה.
תומר: כי את יודעת שתפסידי.
שירה: לא, כי זה לא מוסרי!
(תומר עושה רעשים של תרנגולת)
שירה: אתה לא יודע כלום על החיים שלי. אני אוכלת אותך בלי מלח.
תומר: אוקיי. בואי נעשה את זה פייר.
(לוקח דף ועט ומתחיל לכתוב)
שירה: מה אתה עושה? זה ארץ עיר?
תומר: לא, אני כותב את הקריטריונים. ככה נוכל לראות באמת למי מגיע לקבל את הכליה.
שירה: הדמיונית.
תומר: את מוכנה, או שאת מפחדת שתפסידי?
שירה: תתחיל.